בואו נדבר על דימוי עצמי. לפי ויקיפדיה דימוי עצמי הוא מושג רב ממדי המכיל בתוכו את התכונות והדימויים שהאדם מייחס לעצמו. אני אולי אכליל ואומר שלכולנו יש בעיה עם הדימוי העצמי בשלב כזה או אחר ויש לזה קשר ישיר לביטחון עצמי. אבל אולי יש מי מכם שאוהב את עצמו איך שהוא ובלי שום רצון לשנות כלום בהתנהגות או במראה. אז אני אדבר על עצמי.
רוב הזמן כשאני מסתכלת במראה אני אוהבת את איך שאני נראת. למרות הבטן שעברה שני הריונות ושתי לידות ובזכות כל הצלקות שיש לי מכל הניתוחים שעברתי ועברתי לא מעט.
מתי הביטחון מתערער וזה משפיע באופן ישיר על הדימוי העצמי שלי כשאני הופכת מודעת מידי לעצמי ול c.p שלי. וזה מופיע בשני אופנים, באופן הפיזי של ככה אני נראת?? השם ישמור ובאופן הפיזי של אני לא יכולה לעשות את זה.

ככה אני נראת?? השם ישמור…
אז הנכות שלי מלווה בזה שאני פוזלת. ובהליכה עקומה. רק בחודשים האחרונים החלטתי לא לפסול תמונות שבהן רואים את הפזילה שלי. כי זה מה יש. ואני צריכה לאהוב את עצמי ככה. אני לא רוצה לעשות ניתוח קוסמטי כי עברתי מספיק ניתוחים בחיי כדי לדעת שאם אין לניתוח הצדקה רפואית או מצילת חיים אז הוא מיותר. ומידי פעם אני מודה שאני פוסלת תמונות על סמך הפזילה שלי ולפעמים אני נראת פשוט נורא. למרות כל העבודה שעשיתי עם עצמי ולמרות כל המבטים המבולבלים של כולם שלא יודעים לאן להסתכל עלי וכולם המליצו לי על לייזר כי היום השיטות השתנו. ולי יש את הזיכרון שלי של ילדה בת 3 עוברת ניתוח לתיקון פזילה- חדר חשוך, המון אורות ציבעוניים, ומשהו מחזיק לי את העפעפיים שלא יסגרו. זה מה שאני זוכרת. הייתה לי פזילה ברמת אישונים לאף, מה שכל ילד משחק וכל מבוגר מאיים שיתקע לו ככה. אני תמיד פחדתי שזה יחזור למצב הקודם שבאמת יתקעו לי ככה האישונים. מעולם לא שיחקתי בזה. לא רציתי לחזור לחדר החשוך. מעטים האנשים שידעו לצלם אותי בלי שאני אראה מאוד פוזלת. אבא שלי בינהם. ואיזה צלם בטבריה בחור דתי שסיפר לי שגם הבן שלו פוזל אז הוא כיוון לי את המבט וזאת תמונת הפספורט שאני הכי אוהבת. נדמה לי שלעומרי יש אותה בארנק. אני נלחמת בפזילה שלי בכל סטורי שאני מעלה כשרואים את הפנים לפעמים עם הפזילה מבחינתי זה ניצחון. לפעמים זאת תמונה אחת עם ותמונה אחת בלי. גם לי יש מלחמות.

ההליכה העקומה שלי, שמתי לב אליה באמת רק כאשר התחלתי את האפוס שלי ועברתי בדיקת הדמיה. בדיקה שמדמה את ההליכה שלי וצילומי עמוד שידרה וחוליות וצילמו אותי הולכת. וראיתי את זה. תמיד ידעתי שאני הולכת עקום אפעם לא חישבתי לזה יותר מידי חשיבות. לא התעמקתי בזה ואפילו נאמר לי שזאת חשיבה מאוד בריאה שלא ממש יחסתי לזה חשיבות. כשהקלטתי את הפודקאסט שיעלה בקרוב, עוברים לקדמת הבמה עם הדי קרן, הוא שאל אותי שאלה איך אני לא מתמרמרת? הרי יש לי את כל הסיבות בעולם לבכות את מר גורלי ולתהות למה דווקא לי? למה דווקא אני? ואני אמרתי לו שכאן הקרדיט לדעתי הוא לגמרי להורים שלי שלא נתנו לי להרגיש נכה ולא הפכו את זה לאיזה אישו שצריך לדוש בו. ולכן הנכות זה חלק ממני. שלא תטעו, יש לי את הרגעים שאני נשברת, שכואב לי שקשה לי, למשל כשראיתי את הסרטון ההוא לפני שנה ושמונה חודשים פשוט פרצתי בבכי ותהיתי איך אנשים בכלל מדברים איתי.גם אני נשברת לפעמים.

היום עברתי בדיקת הדמיה שנייה. בהמתנה של עיבוד הנתונים התחלתי לכתוב את הפוסט הזה. נתתי לגוף שלי לנוח אחרי סחרחורת קלה, שנגרמה עקב בדיקה על הליכון בהליכה ובלי ידיים, זה גרם לי לסחרחורת אבל לפני שנה ושמונה חודשים זאת בדיקה שלא עשיתי. יש פה נקודה ענקית לזכותי. אבל כשירדתי מהמכשיר ראיתי במסך ההדמיה את הגב שלי. הוא נראה עקום. ואני נכנסתי למחשבות. אני זוכרת את הבדיקה הראשונה ואת המשפט שחקוק לי מאז בראש: מצד אחד גמישות יתר פנומנלית ומצד שני מערכת לא יציבה בעליל. יצא לי מזה אחלה מם אז. ואני יושבת שם ומחכה. וחושבת על הדימוי העצמי שלי שהולך ומתערער והתמונה שפירסמתי בסטורים.. מאחורה אני נראת כמו פרה והולכת כמו איזה פיל ( מעולם לא טענתי שאני מושלמת וגם לי יש את הבעיות שלי)

 

ואז אנחנו נפגשים עם ד”ר עמית מור. שהדבר הראשון שהוא אומר לי לפני שאני בכלל מתחיל לדון על הנושא שלשמו התכנסנו, “חיפשתי את בדיקת ההליכון הקודמת שלך וגיליתי שאין אותה”. ואני עונה “לו כן, פעם קודמת לא הצלחתי לעשות אותה”. והוא ענה “אז רק על זה מגיע לך כל הכבוד ענקי. ודבר שני הנתוני הליכה שלך (מסלול הדוגמנות) מהפעם הראשונה להיום הם פנומנלים”. המחשבות שלי הובילו אותי לכיוון לא טוב, לא רציתי לחזור להיות מערכת לא מתפקדת והמציאות גרמה לי להתרגש כי הנתונים מראים שהשתפרתי ב 20 אחוז שזה מדהים שאני מתפקדת. ואני לא באמת מערכת. אני זאת אני שנלחמת כל יום בשבילי ובשביל הבריאות שלי וגם שכואב. עדיין חלק בי חלש וכואב, אבל אני ב75 אחוז העליון שזה כל הכבוד לי !!!
אחרי שעתיים של בדיקות וגוף שקצת כואב וערב שהסתיים עם דייט מוצלח במסעדת שף. אני לא מושלמת. אני לא בטוחה שלא יהיו לי נפילות של איך אני נראת ואיך אני הולכת אבל היכולת שלי להתעלם מהמחשבות על מה חושבים עלי ולהצליח בכל זאת ללכת ולהתעלם מהמבטים ובמיוחד מהמחשבות שלי. ולשפר את עצמי. זה מוכיח שאני יכולה לעשות הכל. זה דף הנתונים, עומרי אומר שאם הייתי מנייה היו עושים עלי כתבה. אני מוכנה לכתבת השער שלי😊