שלושים יום עברו מתאריך ה 26.1.2021.
השעה הייתה 7 ו 12 דקות בבוקר.
שיחת טלפון שנערכה דקה ו 12 שניות..
שבישרה בשורה סבתא מסודי ניפטרה.

מאותו רגע יש לי חור בלב. חור בלב שאין שום דרך לסדר או לסגור והוא שם כדי להשאר איתי.

מודה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי. לא ידעתי למה לצפות. לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה.
הדמנציה הארורה שהשתלטה על כל חלק בך סופסוף נתנה לך לנוח. ואני לא הצלחתי לנשום והדרך היחידה לעשות את זה הייתה לבכות. ולכתוב. לא רציתי ליסוע ללוויה. המחשבה שליוותה אותי שאם אני לא אסע זה לא באמת יקרה וכל היום הזה בעצם סתם עוד יום. הרגשתי שאת כל פעולות העשייה אני עושה על אוטומט.
קיבלתי את הכבוד העצום לספוד לך. לא האמנתי שיהיה לי האומץ אבל הייתי חייבת את זה לך ולאבא שלי שביקש כל כך יפה. לא היה לי האומץ לסיים ולומר לך שאני מקווה שאת גאה בי. לא רציתי לבכות. העצב היה גדול מידי. אפעם לא ראיתי את אבא שלי כזה עצוב. אפעם לא הרגשתי חלל כזה ששום דבר לא יכול למלא אותו.
הרבה דברים קרו בשלושים ימים האחרונים סבתא. הבנתי כמה מוות של אדם קרוב זה חור. זה חלל שקשה למלא ששום דבר שכל אחד יגיד לא באמת משנה וההתמודדות היא שלי לבד. כי ההרגשה חוזרת בגלים, ברגעי השקט, במקלחת אז גם מגיעות הדמעות. זה גלים שצריך לדעת להתמודד עם כל גל בנפרד. וזה תמיד ובכל מקום. שמתי לב שבשלושים ימים האלו השמיים הפכו יפים ומיוחדים יותר מהרגיל. גם בימים הסוערים שלהם. כי את שם למעלה עכשיו. אני ממש מקווה שהיכן שאת טוב לך ואת נחה ורואה אותנו . מעניין אותי לדעת איפה את והאם טוב לך אני מאמינה שהנשמה ממשיכה את דרכה הלאה למקום שבו נפגשות כל הנשמות. אני יודעת שניפגש יום אחד שזאת פרידה זמנית.
עכשיו זה התפקיד שלי להזכיר אותך לחשוב עליך להנציח את זכרונך היקר. אולי בספר מתכונים עם האוכל הכל כך טעים שלך, שאליו אני מתגעגעת. אם היית יודעת כמה עוגות/חלות היו בשביעה שלך כמה שזה איפיין אותך הכנסת האורחים והבישולים הדאגה והאכפתיות. בקבוצת הוטסאפ נכתבו מלא מתכונים. כולם למדו ממך.
סבתא הפרידה היא קשה ואני לא ממש יודעת איך לסיים את הפוסט. כל הפוסטים שלי תמיד מסתיימים במשהו אופטימי בתוכניות לעתיד. אבל פה זה לא באמת אופטימי. ויש הרבה תוכניות לעתיד. כאן אני נמדדת, האם כל מה שתמיד אמרתי, איך אנחנו מתמודדים עם הרגעים הגדולים זה לגמרי רגע כזה , איך אני מתמודדת עם הסיטואציה עם כל המצבים בעצם הופך אותי למה שאני. זה בסדר להיות עצובים ולזכור לבכות אבל גם לשמוח. זכיתי בסבתא שליוותה אותי בכל כך הרבה נקודות בחיי- מהגן בימי העצמאות בפארק מול הבית שלך, בצבא בטקס המצטיינים, בחתונה שלי ובחינה, בלידה של הבנות שלי. ואלה רק הנקודות המשמעותיות היית תמיד איתי. גם כבר שלא יכלת לדבר במבטים בנוכחות אני מבינה כמה זה חשוב הנוכחות שלך. אני באמת זכיתי. אני רוצה לומר לך תודה על שהיית תשמרי עלינו מלמעלה. סבתא, החיים חזקים מהכל הם לא עוצרים וגם אני לא. אפעם. אני אסיים בכל זאת ואגיד שבנית יחד עם סבא אימפריה משפחתית לתפארת. וכל עוד אנחנו פה גם את פה תמיד איתנו. תמיד איתי.