החלטתי לדבר, לצאת בהרצאה שמספרת עלי. אבל לא רק. אני חושבת שאני יכולה לתרום הרבה מהניסיון חיים שלי לאחרים, המטרה העיקרית שדרך הסיפור שלי תלמדו על עצמכם, תראו שאפשר להגשים חלומות ולהשיג את הבלתי אפשרי או מה שנראה ככזה.

ההרצאה שלי נקראת “אז מה אם אני נכה”, אני נכה פיזית עם שיתוק מוחין (C.P) – מי שלא יודע, אבל לכולנו יש נכות מסוימת, משהו שמגביל אותנו לאו דווקא פיזית, מילים שאמרו לנו, כינויים שקראו לנו, אמונות וחינוך שהגיעו מהבית שעלול להגביל אותנו. ואם רוצים אפשר להתגבר על זה.

התהליך עצמו הוא ממש בעיצומו, אני עובדת עם הדי קרן, שבין כל הדברים המעולים שהוא עושה, הוא מתעסק בסטוריטלינג ובניית הרצאות, והוא שואל שאלות שגרמו לי לעצור את בניית המצגת שלי כי נתקעתי. אני לא ידעתי לענות על כל השאלות. אפעם לא חשבתי עליהם, זה נראה לי מאוד שגרתי החיים שלי, לא יודעת אם נורמליים והגיוניים לילדים רגילים אבל הגיוניים בשבילי.

החלק במצגת שבו נתקעתי היה השקופית של ניתוחים ופיזיותרפיה.
שקופית שהתפצלה לשניים, אוחדה ולבסוף נמחקה. מסתבר שקיים ההבדל בין המציאות, לבין מה שאני זוכרת לבין מה שמסתבר שהרגשתי. השקופית הזאת תהיה במצגת, הרי זה חלק בלתי נפרד ממני עד היום. רק לאחרונה גיליתי שהפיזיותרפיה המתיחות והתרגילים שהם ממש לא כיף גדול, אפילו כואבים עד לרמת הבכי הם אלו שהביאו אותי למה שאני היום. ההתמדה של אמא שלי, ההתעלמות המוחלטת מהבכי שלי אולי היא בכתה יחד איתי מי יודע, וההתעקשות שלה. כשהיא סיפרה לי על זה היא אמרה שכל הזמן בכיתי כי זה כאב ואם זה היה היום אולי היו מזמינים לה רווחה. בתור ילדה ובעצם עד היום האמת אני שונאת פיזיותרפיה, ומבחנתי זאת מטלה מעצבנת כי זה כואב מאוד. תמיד ניסיתי למצוא דרכים לאהוב את זה. בזמני החטיבה והתיכון זה נילווה לעוד כמה תרגילי כושר וככה בעצם הייתי עושה. כפרס, אחרי המתיחות – כפיפות בטן, פעם הייתה לי בטן שטוחה עם ריבועים וזה היה הפרס שלי על המתיחות והתרגילים הכואבים. אגב כפיפות בטן זה פרס שעובד עד היום.. לכו תבינו אבל זה עובד מעולה. יום יבוא והריבועים יחזרו…
היום אני מבינה את המשמעות של הדברים, אני מאוד מעריכה את כל מה שאמא שלי עשתה בשבילי. האמת שאם הייתי מבינה את זה אז אולי הייתי רבה איתם פחות כי בואו נגיד שכיף זה לא. לחזור אחורה הרי אי אפשר ולפעמים לשתף באמת ולדבר אולי היה עוזר יותר לא יודעת. אני יכולה רק לשער.

לגבי הניתוחים יש לי יותר ערפל, הזיכרון שלי מחולק לתמונות, דברים מסוימים שאני זוכרת, לא זכרתי עד איזה גיל עברתי ניתוחים אבל אני זוכרת שכל חופש גדול הינו נוסעים לאסף הרופא, אני זוכרת שהיו מרדימים אותי, אני זוכרת את ההרדמות. ההרדמות תמיד מתבצעות בחדר אחר אפעם לא בחדר הניתוח, אחרי הניתוח קיסרי של שי הבנתי שזה בגלל שהייתי ילדה, הרדימו אותי תמיד ליד ההורים שלי. (הרדמה כאשר אתה אדם בוגר מתבצעת בחדר הניתוח עצמו. אתה, ומיליון הפנסים מעליך) ואת ההחלמה בבית החולים, ההתעוררות הלכתי לישון ליד ההורים שלי, התעוררתי שכובה במיטה ליד ההורים שלי עם גבס ברגליים,  אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק הייתי מאושפזת אחרי כל ניתוח, אני לא זוכרת אם כאב לי,  אני זוכרת שבאחד הניתוחים לפני ההרדמה שהלכנו לחדר עם אמא שלי ואחת האחיות או הרופאות היא בדקה שלא לבשתי תחתונים ואז היא אמרה לי לחזור לחדר ולהוריד את התחתונים ורצתי בשמחה לא ברורה, של כל ילדה כנראה כי זה מאוד דומה לריצת השמחה הזאת שאדר רצה כשאני מזכירה לה שהיא לא כיבתה את האור או משהו כזה..

הניתוח או הניתוחים שאני הכי זוכרת הם הניתוחים שעשיתי ביד שמאל בגיל חמש אחרי ששברתי את היד. זה היה בגן, עליתי הפוך על מגלשה, כי לא יכולתי לעלות על הסולם, וילד מהגן התגלש מהצד הנכון שבו מתגלשים והעיף אותי מהמגלשה ונפלתי על מרפק שמאל ושברתי את היד. אני זוכרת שהגננת או הסייעת רצות איתי בתוך בית חולים העמק בעפולה ואני זוכרת שבכיתי, וכל מה שחשבתי לעצמי שכל מה שההורים שלי צרכים עכשיו זה עוד ניתוח איתי, כי פשוט לא היה להם מספיק… הסיבה שאני זוכרת את זה אולי כי הרגשתי אשמה בנפילה שלי או בעוד ניתוח או בגלל שזה היה הניתוח שנוספו לו עוד שניים – כי אחרי הניתוח הראשון לא הרגשתי את הזרת שלי, אולי פגעו לי בעצב אז הכניסו אותי לעוד ניתוח, הגעתי לניתוח שלישי כי שכחו לי מסמר ביד. ואת הניתוח הזה עשו לי בהרדמה מקומית בלבד. ילדה בת חמש עם יותר מידי חומרי הרדמה.. פחדו שאני לא אתעורר – אז הרדמה מקומית – פעם ראשונה שראיתי איך נראה חדר ניתוח, ראיתי את הניתוח שעשו לי על מסך כזה גדול, ראיתי הכל. אגב אני חושבת שאבא שלי שומר את המסמר הזה עד היום.

שאלתי את ההורים שלי עד איזה גיל עשו לי ניתוחים – מסתבר ששבע לא כזה הרבה כמו שחשבתי, או כמו שזה נראה, אז על מה אני אדבר בעצם? אני לא זוכרת יותר מידי, מדובר על ניתוחים שנערכו באמצע שנות השמונים לא היה אינסטגרם, פייסבוק וסטורי, ובטח לא וידאו בוטסאפ לא באו לבקר אותי חברים כי הניתוח היה באסף הרופא, אני גרתי במגדל העמק והייתי קטנה וככה גם החברים שלי, מה שאני כן זוכרת אחרי ששברתי את היד וחזרתי הביתה, אז כן באו חברים לפני שחזרתי לגן, במיוחד אני זוכרת את רותם הבן שהיה חבר שלי ואפילו קנה לי ברבי. אבל מצד שני אולי זה כן הרבה כי בעצם אדר היום בת שש.. ואני פשוט זכרתי את האירועים כמו שהם נראו לילדה קטנה?

אני עדיין לא בטוחה איך לדבר על החלק הזה. זאת ההפסקה המתודית שלי אולי אם אני אכתוב על זה יהיו לי תובנות. עד לפני שעתיים לא ידעתי ששנאתי פיזיותרפיה, היום אני בוגרת מספיק כדי להבין שזה חשוב, מניחה שידעתי את זה גם אז, אבל היום אני מבינה את הקונפליקט וההתמודדות היום היא אחרת. ואיפה שהוא יש לי סוג של תיקון עם האפוס – שונאת גם אותם, מודה! זה כמו הפיזיותרפיה כואב אפילו יותר, אבל אני מבינה את החשיבות. אז אני נלחמת בכאב. בתור ילדה ונערה הייתי בטוחה שההורים שלי עושים לי דווקא הייתי בטוחה שהם לא מאמינים לי שאני עושה מתיחות ותרגילים ואני הייתי נחושה בדעתי להוכיח להם שהם טועים – אולי זה היה תרגיל כדי לדרבן אותי.. אני לא יודעת.
אולי צריך לספר את הסיפור בדיוק ככה. מה חשבתי פעם, מה אני חושבת היום ומה שבעצם הבנתי מכל התהליך הזה.

ההבנה שלי היא פשוטה. תדברו תמיד ועם מי שצריך. הילדים מבינים הכל. ההורים המבוגרים מבינים הכל. אני לא בטוחה שזה יפתור את כל הבעיות או יהפוך אותם לפשוטות השיתוף יכול להקל על המון דברים, יכול להפוך את הסבל או הבושה למשותפת ואולי השד הוא לא כזה נורא.

חשוב לי להבהיר שאין לי שום ביקורת על ההורים שלי, להפך, המון הערכה,  בתהליך הלמידה הזה אני מבינה כמה הם השקיעו באמת. על השקעה שתמיד הייתה קיימת. ואני מקבלת תשובות לשאלות שאפעם לא חשבתי לשאול. אני מבינה היום הרבה יותר דברים, אני עושה מלא דברים  גם אם זה לא תמיד בדרך שהם היו רוצים אבל זאת הדרך שלי. ואני חושבת שהם צידו אותי במספיק כלים להתמודד גם עם מצבים מורכבים כמו השקופית הזאת .