כבר שבוע שאני חושבת על פוסט ראש השנה. אני אפרסם אותו ביום חמישי כדי שיהיה שמח! ואני אציין את כל הדברים על אף הקורונה, בגלל הקורונה ולא רק זה מה שמסכם לנו שנה.

בפתחו של יום חמישי של בידוד מתוך עשרה ימים- כל מה שרציתי לכתוב כמעט ונעלם והמחשבה של הנה עברתי חצי לא באמת מועילה. להיות בבידוד זה מאתגר ופחות כיף כמו שחשבתי. אנחנו עדיין עובדים מהבית היכולת לתפעל את כולם בתוך זה היא יכולת מיוחדת. בנוסף, הידיעה שאני לא יכולה לצאת גורמת לי לרצות לצאת לכל מקום אפשרי. שזה מוזר כי אני מאוד אוהבת את הבית שלי. יש לי כמות של סדרות וסרטים להשלים, מדפים שלמים של ספרים, קומיקסים, צבעים ודפי ציור וצביעה, בגדול אני לא טיפוס שממש דחוף לה לצאת.

בידוד עם כולם זאת זכוכית מגדלת משפחתית. התחלתי לשים לב להמון דברים, לטובים יותר ולטובים פחות, אלו שאנחנו לא תמיד אוהבים לשים לב אליהם בשגרה, או שכן אבל מתעלמים או מתמקדים יותר בשגרה ופחות מתמודדים איתם, כל מיני דברים שביום יום רגיל הייתי שמה לב לזה פחות או שהיה לוקח לי זמן, או שתשומת הלב הייתה מופנת אלי מכיוון אחר.
כמו למשל שיעורי הבית של אדר- אני לא מורה ואני לא בטוחה שאני יודעת ללמד, מסתבר שללמד את הצליל של האות מ עם פתח ו- ם סופית זה הרבה יותר מסובך ממה שנראה או נשמע. ונכון לעכשיו היא ממש סבבה בחשבון.
שמתי לב גם ששי ואדר מסתדרות ממש טוב אחת עם השנייה. כשהן לא רבות, עייפות או משנות מצב רוח. באמת. בלי טיפת ציניות.
גיליתי שאפשר להגביל טלוויזיה. טלוויזיה זה קלף מיקוח חזק ביותר. רוצות טלוויזיה? תסדרו את החדר/תסיימי שיעורים/ תכנסו להתקלח. הטלוויזיה איפה שהוא זה גם השקט שלי גם בתור צופה וגם כשהן צופות. ותכלס, זה לא הוגן שהן רואות כל כך הרבה טלוויזיה ואני לא! שזאת בעצם כל האמת…

העובדה הזאת שאנחנו בבית 24/7 חושף את כולנו להכל, לדיבורים, לצחוקים, לשירים, לשאלות שהן לא תמיד הגיוניות, למושגים חדשים- אמא, נכון שבשעברה שעברה הכנת עוגיות ( יום שישי האחרון, מיימדי זמן של שי) וכן גם לצעקות,ריבים, עצבים וטנטרומים לפעמים לא רק של שי. אולי זה לא בסדר ואולי לא הכי נכון, או כל דבר אחר שיש לכם להגיד עכשיו מול המסך, אבל זה חלק מהחיים. חלק מהמציאות. אין טעם להסתיר את האמת או ליפות אותה, חלק מכל מערכת יחסים, קשרים כאלו ואחרים גם חבריים ושיתופי פעולה חלק מכל זה כולל גם לפעמים חילוקי דעות וריבים וזה ממש בסדר גם לריב ולהתעצבן. ואני מקווה שהבנות שלי ילמדו שאפשר לכעוס אבל גם לסלוח ולהתנצל- זאת המציאות והיא לא תמיד מושלמת.

אז מה בעצם לכתוב? לקח לי יומיים בערך לשכוח ודי לבטל את כל מה שעשיתי בשנה החולפת ועשיתי די הרבה.

• יש לי מצג בבנייה (כן, נכון זה מוזכר בכל פוסט וסטורי ) להכין מצגת שמספרת סיפור חיים זה קשה ומסובך, זה תהליך ארוך, צריך לבחור את הסיפורים, התמונות והכותרות זה מתקדם אך עדיין בבנייה אבל השקופיות שהושלמו גורמות לי לגאווה והתרגשות כי זה שלי אני עשיתי את זה.
• דבר מאוד חשוב שלמדתי- אפשר לעבוד מהבית. גם אם זאת לא העבודה מהבית שאני באמת רוצה לעשות. אבל אפשרי לחלוטין לענות לשיחות וששי או אדר ידברו איתי בשפת סימנים, ישבו עלי, יביאו לי לסדר משהו- עובד נהדר.
• אני ממשיכה בהליכות שלי ועם האפוס.
• אני אוכלת הרבה יותר ירקות ופירות
• למדתי קורס מדהים שנקרא טאלנט- עמידה מול קהל שנתן לי הרבה יותר כלים והכיר לי המון אנשים חדשים ומעניינים

זה המון דברים. ואת כל זה עם מסכה. למדתי כמו כולנו, לחיות עם המציאות הזאת, מציאות שכל פעם מחדש נראה שמנסה להוריד אותי עוד קצת. זה הכי קל כשחושבים על זה, פשוט להיכנע ולהרים ידיים, להתייאש כי שוב הטילו סגר, כי נכנסנו לבידוד ולמה? ואיך זה יכול להיות? ולרחם על עצמי. אני מודה שיש רגעים שאני עושה את זה, מרחמת על עצמי- עד שחזרתי למשרד- שוב עבודה מהבית?, עד שהשגרה שכל כך רציתי נמצאת ממש כאן- שוב כאוס וחוסר מסגרת? לרוב אני בוכה, אחר כך אני נושמת עמוק, בוחרת לי פלייליסט מוזיקה לפי מצב רוח ומתחילה לחשב שוב את המסלול. בודקת אפשרויות ועושה מה שצריך בשילוב של מה שהייתי רוצה שיקרה למול המציאות החדשה. כי אין ברירה אחרת.

לצערי, כל פעם מחדש אני מגלה כמה נכונה אקסיומה מספר אחת. וכמה הכל אבל הכל תלוי בי. אקסיומה מספר אחת אומרת שהמדינה לא שומרת על אזרחיה וברגע שמקבלים את זה הכל יותר פשוט וקל. לא, אני לא נהנית מהקורונה, כשיוציאו את החיסון אני הראשונה בתור להושיט את היד ואם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה או לא לאכול עטלפים הייתי עושה את זה בשמחה, אבל יחד עם ההגבלות הסגרים והמסכות היה בסדר. עדיין בסדר אפילו שקשה, השנה החולפת בהחלט שונה מכל מה שהכרנו, השנה שעתידה להתחיל מחר לא ניראה שלפחות בתחילתה תהיה שונה מקודמתה. ואני?

אני גאה בעצמי על כל מה שהשגתי על אף הקשיים.
אני גאה בבנות שלי שבזמן כתיבת שורות אלו או לפחות את דפי הטיוטה, נמצאות בחדר משחקים משחקות במשפחה בכזאת פשטות של ילדים עם כוונה אמיתית שעכשיו שי היא האמא ואדר היא האחות הקטנה – זה גורם לי לחשוב שאולי בכל זאת עשיתי משהו טוב.
אני גאה בעומרי שמשתדל לעמוד בקצב שלי. שתמיד מנסה לעזור ולמצוא פתרונות ועדיין מצליח להפתיע אותי.

הלוואי והייתי יכולה לדעת שהכל באמת יסתדר. לפעמים הייתי רוצה לדעת שהכל ישתלם בסוף, שכל היאוש והתסכול, חוסר הוודאות וההצלחות הקטנות הנצחונות האלה, שהכל בסוף יסתדר ומה שאני רוצה יקרה. ויקרה באמת ויהיה לי קצת שקט.

לשנה החדשה הייתי רוצה לבקש שקט. שקט ונחת, שנוכל לפעול כדי שכל אחד יוכל לממש את עצמו. שנדע לכבד את השונה ולהקשיב, להבין גם את מי שלא חושב כמונו, שנהייה יותר פתוחים לרעיונות חדשים , שנצליח להתגבר ולעמוד באתגרים שיוצבו לפנינו, שניהיה באמת בריאים, שנוכל לשמוח באמת, שהפרנסה תהיה טובה ואם נזכה בלוטו זה הרי אף פעם לא מזיק.

לעצמי אני מאחלת לא להתייאש, לא לוותר ותמיד להמשיך קדימה. לא לתת לשגרה גם אם היא טובה וגם אם היא מתעתעת לא להניח לה למחוק ולשכוח מהחלומות שלי לא לתת לה להיות חלק גדול בחיי . וגם אם השגרה לפעמים מעייפת או נוחה להמשיך ולפעול ולהוציא את כל התוכניות שלי לפועל בצורה הטובה באמת.

שהשנה תהיה פשוט טובה!