כבר תקופה ארוכה מתחשק לי לקום בבוקר ולהיות במקום אחר,  להגיע כבר למקום שאני רוצה להיות בו. מעבירה את ההרצאה שלי, מסתובבת בארץ או מול מסך המחשב בין זום לזום תלוי בהגבלות ובמציאות, לומדת וכותבת. אני אגיע לשם. אני יודעת. אני עובדת על זה. אבל לפעמים המציאות מייאשת ומקשה. הרצון להיות שם למול המציאות מחשבות שלפעמים מוציאות מאיזון. זה הכל מחשבות הכל בראש. ואפילו שאני יודעת את זה לפעמים מאוד קשה לי להרים את עצמי.

יש כל כך הרבה סיבות לשקוע, כל כך הרבה סיבות ללמה לא. וזה לא באמת משנה מה קרה אתמול או לפני שבוע, נכון שזה חלק מהשקיעה אבל זה לא העיקר לפחות לא בפוסט הזה. כי התפנית הגיעה דווקא מהמקום הכי לא צפוי, לפחות לא בשבילי.

ביום שני האחרון היה לי תור לאפוס, תור אחרון לשנה שבו הייתי צריכה לקבל החלטה האם להמשיך לעוד שנה או שהאפוס עשו את שלהם והגוף שלי הגיע לגבול קצה היכולת שלו ואולי אין לאן להתקדם. כדי לבדוק את זה ביקורת אחת לפני האחרונה – העלו לי רמה באפוס- לעלות רמה באפוס זה להוסיף עוד דיסקיות, לאמץ את הגוף ובעצם תמיד שמעלים לי שלב זה עוד גובה. יש לי זוג נעלי “עקב” אחד בארון,  אבל הגובה עם האפוס הוא מיוחד במינו והאמת שאני מסתדרת איתו לא רע. כשיצאתי מאותה ביקורת האמת, לא חשבתי שהשינוי ישפיע כי איפה שהוא קיבלתי את הרושם שכנראה שאני כבר מיציתי והגוף שלי לא יכול להגיע יותר גבוהה ממה שכבר הגעתי אבל, אני רציתי להמשיך באפוס אם לא בשבילי אז בשביל סבא שלי. סבא שלי כבר שנה שלמה כל כך שמח על הנעליים האלה, הוא מאמין ובטוח שזה הפיתרון שעוד קצת והנה אני רצה במרתון הקרוב, כל שיחה שלי איתו עולה נושא הנעליים.
סבא שלי- מורן, איך עם הנעליים את הולכת איתם?
אני- כן בטח.
סבא שלי- וזה עוזר? מה אומרים הרופאים?
אני- כן זה עוזר המדדים משתפרים צריך ללכת איתם הרבה
סבא שלי- שתהיי לי בריאה, שיהי לך רק טוב.
ככה מסתיימת כל שיחה איתו.

ידעתי שההחלטה אם להמשיך או לא תלויה בביקורת האחרונה, כדי שתיהיה ביקורת חיובית עד כמה שניתן צריך ללכת עם הנעליים. אבל החיים זה מה שקורה לך שאתה מתכנן תוכניות והייתה לי תקופה יחסית ארוכה של כמעט 3 שבועות שלא הלכתי איתם כי נפלתי (אמא,אבא, הכל בסדר) איבדתי שיווי משקל ונפלתי אחורה על הגב. היה כואב אז עצרתי הכל גם את ההליכות הרגילות שלי וגם את האפוס ובעיקר נחתי.

שבוע או שבוע וחצי לפני הביקורת האחרונה חזרתי לשגרת אפוס, והפעם אימצתי לי גם הליכת בוקר ארוכה טיפה בנוסף להליכת צהריים. והלכתי בכל הזדמנות שהייתה לי הלכתי. לא רציתי לוותר, רציתי לדעת שאני עשיתי את כל מה שאני יכולה כדי שזה יעבוד. וזה עבד. אמרו לי בעבודה שאני פחות גוררת רגלים, אדר ראתה אותי ערב אחד מוציאה את האפוס מהתיק והראתה לי שאני הולכת ככה (הרימה לאט לאט את הרגליים) ולא ככה (גררה את הרגליים על הריצפה) ואז הכריזה בקול רם: אמא, עוד מעט תלכי ממש כמונו! שי הודיעה באותו מעמד שאני כבר לא זקנה ולא צריכה עזרה (אחרי שנפלתי ביקשתי מהן הרבה עזרה, יחסית, עד ששי שאלה אותי למה אני צריכה כל כך הרבה עזרה? מה אני זקנה???) אז הייתה באוויר אופטימיות זהירה והתרגשות מצידי ובדרך לביקורת החלטתי שאני אמשיך אלא אם יגידו לי שביזבזתי את זמני וזמנם.

כל ביקורת מתחילה בהליכה על מסלול הדוגמנות זה מכשיר שמודד מספרית מספר צעדים, אורך צעד, מהירות וכדומה. המסלול מראה את הנתונים האמיתיים אי אפשר לבלף את המסלול. דף הנתונים יצא ואני מחכה שיגידו לי מה קורה, תמיד שואלים אותי איך אני מרגישה והאמת שהרגשתי שיש שינוי משמעותי לעומת הפעמים הקודמות אבל לא הייתי בטוחה. ומסתבר שהשינוי היה מאוד משמעותי ומאוד חיובי שהפתיע אותי מאוד כי המפגש הקודם העלה הרבה סימני שאלה. ובאיזה שהוא מקום הרגשתי שניצחתי את עצמי בעיקר. הסלוגן של האפוסתרפיה הוא לנצח את הכאב בהליכה. הרגשתי שניצחתי את עצמי. כי אחרי יום ארוך עם האפוס כשאני מגיעה עיפה לסוף היום כואבות לי הרגליים כי אני מתאמצת. אז לא את הכאב אבל את עצמי לגמרי.

הביקורת הזאת גרמה לי להבין שאני יכולה הכל. כן ידעתי את זה אבל החיים והשגרה לפעמים מערערים אותי ומידי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שאני מסוגלת. שיש בי כוחות לעשות את מה שאני רוצה. אני יודעת שהבוקר הזה שאני רוצה להתעורר אליו יגיע. אני בדרך אליו. תיהיה לי את השגרה שלי. אני יודעת. אני רואה את עצמי שם.

לפעמים מי שעוצר אותנו מלעשות כל דבר זה אנחנו בעצמנו. אני תמיד אומרת שצריך להתגבר על הפחד. הפחד יכול להביא אותנו למקומות נפלאים שלא חלמנו עליהם. גם אם מתקדמים צעד קטן כל פעם העיקר להתקדם, לחשב מסלול שצריך, לנוח ולצבור כוחות כשעייפים, אבל להתקדם.

שבת שלום!