לפעמים התשובה הכי טובה לשאלה “למה?” היא “ככה!”

 

בתור שואלת למה מקצועית, באמת מעניין אותי לדעת למה מי שאני מדברת איתו עושה את מה שהוא עושה, למה הוא חושב כמו שהוא חושב – לא כדי לשנות את הדעה שלו אלא כדי באמת להבין. אני חושבת שכאשר מקבלים תשובה מנומקת ללמה אנחנו מקבלים איזה שהוא מושג על איך מי שמולנו רואה את העולם וככה לפעמים אפשר להבין את מי שעונה לנו טיפה יותר לעומק ולפעמים השאלה הזאת היא כאילו תמימה ואולי מעצבנת יכולה לגלות לנו הרבה וכדאי להשתמש בה.

האמת, לפעמים כדאי לנו לאמץ את השאלה הזאת לעצמו. לשאול את עצמנו לעיתים תכופות יותר למה ולתת לעצמנו תשובה אמיתית לשאלה שלפעמים זאת השאלה שהכי מפחדים לענות עליה. וככה אולי לא תמיד נעשה משהו שמתאים לסביבה אבל נעשה משהו שמתאים לנו בלב שלם.

עכשיו, למה בעצם כל ההקדמה הזאת, למי שתהה, איתי בבית חיה שואלת למה מקצועית, היא בת 3 היא עונה לשם שי, אני והיא משחקות תמיד במשחק: כמה-למה-ככה- הוראות המשחק הן פשוטות כמה פעמים שי שואלת את השאלה למה, עד שאני כבר לא יודעת מה לענות לה / חוזרת על עצמי/ קצת מתעייפת עד שאני מגיעה לתשובה ככה.
עם הזמן כמות השאלות פחתה והדו שיח ביננו התפתח והפך למעניין ביותר. ועדיין נשאלת השאלה למה. לפעמים כאשר שי ואדר משחקות או רואות טלויזיה אני שומעת אותן מדברות ואז אדר:
שי! ככה טוב! אני כבר הסברתי לך את מה שאני יודעת!
ואז שי- אה… הבנתי.
אני תמיד תוהה אם היא באמת הבינה ואם אני מסתכלת על כל הדו שיח שלהן אני רואה את שי כשהיא אומרת את המילה הבנתי- כל גלגלי המוח פועלים וחושבים ומנסים באמת להבין- מה שמוכיח שהיא באמת רוצה לדעת למה, בנוסף היא הבת שלי אז זה רץ בגנים איפה שהוא.

שבוע שעבר היא שאלה אותי שאלת למה שהייתי בטוחה שעברה ונשכחה- היא הגיעה היום שוב-

שי: אמא, למה את הולכת כמו תינוקת?
אדר: אמא לא הולכת כמו תינוקת כי היא לא תינוקת
אני: אדר צודקת, אני לא תינוקת. ככה אני הולכת.
שי: למה?
אדר: כי אמא לא הספיקה לצאת מהבטן של סבתא ביום שהיא אמורה ללדת. (ההסבר הכי הגיוני לאמא נולדה מוקדם מילדה בת 6)
אני: מחייכת לאדר ומהנהנת להסכמה על ההסבר המדוייק. שי, איך אני הולכת?
שי: כמו תינוקת את לא תינוקת את גדולה (היא לא מכירה את המושג נכה שזה מקסים בעניי כרגע כולם או גדולים או קטנים ככה היא רואה את העולם וההליכה שלי לא הסתדרה לה עם העובדה שאני גדולה)
אני: תראי לי.
שי: אמא, אני אראה לך איך אני הולכת (ואז פותחת בריצה הכי מהירה שלה במסדרון) אמא, ראית איזה מהר? (גדולים לפי תפיסתה צרכים ללכת מהר?) ככה תלכי גם ככה מהר. טוב?
טוב. אמרתי לה ונכנסתי להתקלח.

לשאלה הזאת הפעם באתי קצת יותר מוכנה, למרות שאני לא יודעת עד כמה מוכנה אני צריכה להיות, האמת שהופתעתי לשמוע משי את השאלה הזאת, לא כי היא קטנה, אדר שאלה את אותה השאלה ובאותו הגיל. פשוט לא חשבתי שהיא שמה לב אלי. זה הכי כיף לגלות שכן. גם אם זאת שאלה שהתשובה שלה לא תמיד הכי ברורה וגם לי עד היום אין את ההגדרה המדוייקת ללמה.

אחרי המקלחת קראתי לשי והסברתי לה שוב, כי הרגשתי שאני קצת מביכה אותה או שאולי התשובה ללמה שלה קצת מעבר למה שהיא ציפתה. הסברתי לה שככה נולדתי וככה אני הולכת.
שי: אמא בואי נראה איך את הולכת. (הראתי לה) אה.. אמא למה את הולכת חלש?
אני: זה לא מאוד חלש זה רק קצת חלש. לפעמים קשה לי ללכת הרבה כי ככה נולדתי אבל הכי חשוב שאני הולכת.
שי: אמא את קצת קטנה אבל רק קצת.
אני: טוב שי רק קצת. הבנת? ואז היא חושבת ואומרת לי כן אמא, הבנתי. תראי איך אני מסתובבת – בואי להסתובב איתי.
באתי

אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. הדו שיח הזה, הפוסט הזה רק מחזק אותי בצעדים הבאים של העבודה שכבר התחילה על ההרצאה שלי או הסדנה שלי. העקרונות כבר כתובים. הפתיח היה צריך להיכתב. היום יש כיוון לשני פתיחים שונים- אפשר גם מחר. השאלות האלה גורמות לי לרצות להעמיק את הלמה ולדחות את התשובה ככה כמה שאפשר. לגרום לאחרים להבין את הסביבה ואותי והכי חשוב את עצמם.

שי, את בטח תקראי את זה כשתגדלי, תודה לך על השאלות, אל תפסיקי לעולם לשאול למה ולהתעקש לקבל תשובה, ואל תפסיקי אפעם לאתגר אותי.