בשנתיים האחרונות חג הפסח מסמל בשבילי נקודת ציון אמיתית. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי.  יש לי תמיד הזדמנות לחופש אמיתי לעשות את כל מה שאני רוצה ולא תמיד מוצאת לזה זמן. כמעט תמיד הבנות בצפון, עומרי עובד ואני לבד. ממש כמו בחופש מבית הספר. אפשר לישון עד מאוחר, לראות טלויזיה ממש להתבטל. התוכן של הפוסט הזה במקור היה אמור להיות מלא בדברים שתכננתי להתחיל לעשות, בכיוון ההרצאה שלי והסדנאות,יכלו להיות פוסטים קודמים שסיכמו חגיגות יום הולדת 6 בגן ובצהרון ובית מארח בנושא חלל שבוודאי היה מוציא ממני פנינים.. פגישות שתוכננו ובוטלו ועוד מלא דברים שמרגשים (אותי לפחות).

במקום כל זה: קורונה. אני כבר שלושה שבועות עובדת מהבית, כמעט חודש או חודש וחצי לא יצאתי מגבולות נתניה, גם מסגרות לבנות אין. הכל בוטל. עבודה  מהבית, בגדול, כשחושבים על זה יש בזה יותר יתרונות מחסרונות. (באמת, עשיתי רשימת בעד ונגד) אבל, לא כשאין מסגרות לא כשאין סביבת עבודה תומכת אלא מאולתרת … לא כשהעבודה מהבית זה שירות לקוחות במיוחד כשאין מסגרות. ובנוסף לכל זה אני כל כך חיונית שאני עובדת בחול המועד שמצד אחד זה מעולה כי אני עובדת ואם כבר בבית לפחות להרוויח כסף ובמצב של היום החיוניות היא דבר טוב והכרחי, אבל מצד שני אני רואה ושומעת מה קורה סביבי. אני שמה לב איך המצב המשוגע הזה משפיע על באי הבית כולם. זה מאתגר להיות  חיננית וסבלנית ללקוחות שמשתגעים בבית גם הם ומנסים לשמור על שגרה או שפיות במצב הנתון, ולדבר איתם בטלפון כשברקע ילדה בת שש וילדה בת שלוש מתווכחות מי אנה ומי אלזה או לשמוע בכי וצעקות מאחורי דלת סגורה. ואבא אחד נוסף שמנסה גם הוא לעבוד.

כל המצב הנפלא הזה מוגש לנו ולכל העולם בחסות הקורונה שהתחילה בסין בגלל איזה עטלף והתפשטה לה ולא במובן החיובי של המילה. מודה שאני לא הכי מעורבת בפרטים כל פעם שניסיתי להתעדכן לא ישנתי בלילה אז ויתרתי.

לא. הקורונה לא באה ללמד אותי להסתכל על הצד החיובי. לנצל את הזמן המשפחתי, לראות את הטבע מחדש ולהעריך את החיים. לא. אני עשיתי את זה כל הזמן ואני עושה את זה גם עכשיו. כל פעם מנסה למצוא מה כן אפשר לעשות בתוך כל החוסר ודאות הזה שמשאיר אותי חסרת אונים יותר מהכל. כשאדר שואלת אותי מתי תגמר הקורונה ויחגגו לה יום הולדת. אני עונה שאני לא יודעת. כששי שואלת כל בוקר אם היום הולכים לגן ואני עונה לה שלא זה שובר לי את הלב כי גם היא יודעת שבגלל הקורונה לא הולכים לגינה.
שם יש קורונה נכון אמא? נכון.
אני לא אוהבת חוסר ודאות. אני אוהבת לדעת מה קורה. נכון לא הכל בשליטתי אבל בשגרה רגילה או בימי שגרה קודמים ידעתי להתמודד עם החוסר ידיעה והיו יותר כלים ואפשריות לעשות את זה. היום החוסר ידיעה והאי ודאות גדולים מתמיד, לאף אחד אין תשובות מדוייקות רק הערכות. אנחנו נעבור את זה אני בטוחה. זה עניין של זמן עד שזה יגמר או עד שימצאו תרופה או חיסון. אני הראשונה להתחסן נגד הקורונה הזאת. השאלה מה עושים עד שיגיע היום שאחרי מה עושים כדי לא לגמרי להשתגע? את התשובה לשאלה הזאת, באופן מפתיע ביותר,  קיבלתי מאולף איש השלג המדבר מהסרט אנה ואלזה, למי שבטעות לא צפה בסרט. בצפייה המיליון תשע מאות של הסרט השני בסדרה כמובן,  תפס לי את תשומת הלב המשפט הבא : לשלוט במה שאפשר כשדברים כבר לא בשליטתנו. והוא אומר את זה בחינניות כשילדים משחקים איתו ותוקעים לו כל מיני קרחונים בפרצוף..  אחרי שהייתה תפנית בעלילה והרוח כעסה והוציאה את כל תושבי ארנדל המבולבלים מביתם אל הצוקים, באמת שראיתי את הסרט יותר מידי פעמים… הוא אומר את זה בכזאת הבנה וקבלה.

לשלוט במה שאפשר כשדברים כבר לא בשליטתנו.

זה מה שאני עושה כבר כמעט חודש אפילו בלי לשים לב, בלי לתת הגדרות מדוייקות , פשוט פועלת על אוטומט. כי אין משהו אחר, צריך לשרוד את התקופה הזאת, עם העבודה הלא פשוטה מהבית, לשמור על שגרת ספורט ואפוס במסגרת ההגבלות- להסתובב סביב הבניין- מאה מטר מהבית – באיזה שהוא שלב אני חוששת שהבניין יקרוס מרוב סיבובים שאני מסתובבת סביבו, לשמור על מסגרת נורמלית לבנות בימים טרופים אלו, לזרום כמעט עם כל בקשה כדי למנוע את ניהול המשבר הבא, שעל אף כל המאמצים יגיע גם במקרה של מתן רשות לכל דבר ולכל שטות. תסמכו עליהן הן תמצאנה על מה לריב. סיגלתי לעצמי יכולת ניהול משברים וניהול משא ומתן קשוח שלא מבייש אף גורם משטרתי או צבאי, המטרה שלי לפחות היא כמה שפחות בכי אצל כל הצדדים אגב, לצד ההצלחות נרשמו גם כישלונות בצד הבכי… אני מודה שהמצב הזה מתיש, מעייף ומתסכל וכל יום שעובר נראה כי האור בקצה המנהרה מתרחק ומתחמק.

ערב אחד שנמרחתי על הספה מול הטלויזיה בעודי כמעט ונרדמת התקבלה החלטה מאוד חשובה – לא לוותר על פסח, לא לוותר על ליל הסדר גם אם זה רק ארבעתנו. לתת לעצמי איזו נקודת ציון משהו לצפות לו בתקופה שכל יום דומה לקודמו. בחיים לא חגגתי את ליל הסדר לבד ובישלתי ערכתי והכנתי ובטח שבלי סבא וסבתא ואבא ואמא. מעולם לא בישלתי את מה שיוגש מחר בשולחן החג, כן תמיד יש פעם ראשונה. כחלק מההחלטה נקבעה העובדה שמתלבשים יפה וחגיגי אני אפילו אתאפר והבנות קיבלו אישור ללבוש כל מה שיבחרו לערב החג. אספתי מתכונים נבחרים ואהובים משני צידי המשפחה, ערכתי תפריט ורשימת קניות לערב החג. מקווה שאני אצליח בנושא הצלחת סדר (לקח לי זמן להבין שזה לא החג הנכון לבשל בו ראש של דג אחרי שהודעתי חגיגית לחצי שאין סיכוי שאני מבשלת את זה ושינמיך ציפיות.. ואז הבנתי שבעצם אנחנו לא בראש השנה.. על פי התורה כן על פי צלחת הסדר לא) כל זה כדי להרגיש את חג הפסח ולא לתת לו להתמסמס ואולי ככה לשכוח אם כי לקצת מהסגר וההנחיות המגבילות. אנחנו לא עבדים, אנוסים או יהודים שמתביישים או מסתירים את יהדותם ונאלצים לחגוג בסתר, אז צריך לחגוג. לשיר בקולי קולות, והפעם אפשר אפשר מותר וצריך לנפש בעיקר לשתות ארבע כוסות יין מלאות.

אני מקבצת לעצמי את המסורות שגדלתי עליהן לאורך השנים משני צידי המשפחה אלה שאני אוהבת במיוחד גם מהצד המרוקאי שלי וגם מהצד העיראקי ואני הולכת לערוך סדר משפחתי שלנו ראשון. אם זה יצליח.. טעות בניסוח, מחר בערב כשזה יצליח אני אהיה הכי גאה בעצמי בעולם! ואז אני אדע בוודאות שאם ערכתי סדר לבד, אז באמת הכל אפשרי וכל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לסמוך על עצמי קצת יותר, לצאת מאיזור הנוחות ולהתגבר על מה שמפחיד אותי כי שם במקום הזה, זה המקום הטבעי והנוח שלי. ואולי זה ייתן לי קצת חופש בין כל הטירוף הזה.

הידיעה והמחשבה שאפשר להשיג חופש וחירות בכל מצב גורמת לי לנשום עמוק וקצת להירגע.
הידיעה שלמרות כל הגעגועים למשפחה, המרחק והקושי, עם כמה שפסח במהות שלו הוא חג משפחתי, השנה הכל שונה ב- 180 מעלות מכל מה שהתרגלתי אליו עד היום. הסדר השנה יתקיים וכל המשפחה המורחבת שלי איתי (לא באפליקציית זום) היא תיהיה איתי בלב, במסורות, במחשבות ועם האמונה שממש בקרוב ניפגש שוב ונתראה, כי בלעדיהם הסדר שלי מחר לא היה מתקיים.

מחר בערב כשנשב מסובין לשולחן נוכל לבחור בשתי דרכים הראשונה היא להצטער על הסיטואציה שנכפתה עלינו ועל הסגר הבאמת נורא אך הכרחי למיגור המגיפה ועל כמה שאנחנו חסרי אונים ואולי להתרעם על המצב ולהתבאס. או שנבחר בדרך השנייה, נבחר את הבגדים הכי יפים שלנו גם אם זאת הפיג’מה הכי מהודרת, להתיישב לשולחן הסדר ולחשוב כל אחד מאיתנו על משפחתו המורחבת לשלוחותיה, על אותם מנהגים שנוהגים כל שנה, אותם בדיחות מטופשות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסדר, שירים ומסורות. ותהיו גאים בעצמכם שאתם חלק מאותה משפחה בדיוק כמו בכל שנה.

אני חושבת שאחרי התקופה האחרונה והחודש האחרון מגיע לנו בהחלט להיות גאים בעצמנו מאושרים ושמחים. ואולי לרגע אחד לערב אחד התחושה הזאת תביא לנו מעט חופש ושלווה בתקופה כל כך מאתגרת ומאוד לא פשוטה. אני בחרתי באפשרות השנייה, אני מאחלת לכולם המון בריאות וחזרה מהירה לשגרה, חג פסח הכי שמח שיכול להיות שנדע ימים טובים יותר במהרה.