היום לפני שנה גיליתי שבתאריך ה 3.12 מציינים ברחבי העולם את היום הבין לאומי לשוויון זכיות לאנשים עם מוגבלויות. באותו רגע החלטתי להרצות. 30 יום אחרי הרצאת זום ראשונה שהגיעה אז בסופו של בידוד שני וקול רועד.
היום, שנה אחרי אתמול סיימתי סבב הרצאות ברחביי הארץ. ואוו איזה מסע וכמה עברתי בשנה
עברו עלי שבועיים מטורפים אין הגדרה אחרת.
כמה חוויות כמה עוצמה כמה אהבה וכמה טעיות כן גם טועים בדרך וככה לומדים זה הכל חלק מהתהליך.

שבועיים שבהם העברתי 4 הרצאות. בצורה די אינטנסיבית.

ההתרגשות והלחץ לא נעלמים. כל פעם מחדש קיים הפחד הזה שאולי זה לא מעניין מספיק, שאני אצליח לדבר, שאני לא אתבלבל, אעמוד בזמנים. ואני אפעם לא יכולה לדעת מי מקשיב לסיפור שלי ואיפה אני נוגעת באנשים. ולא לא מתרגלים לזה וזה טוב כי אולי ביום שאני אתרגל אז כנראה זה כבר פחות יבער בי.

הסיבוב הזה לימד אותי כמה דברים:
1. לשאול שמות של אנשים. ניגשו אלי המון אנשים, שמכירים אותי, דיברו איתי ולא אין לי מושג מי אתם.. שמחתי לשמוע את דבריכם. שמחתי לשתף אתכם בסיפור, לא העלתי על דעתי לשאול לשמכם.. הרבה יותר כיף לדעת שציונה אמרה לי ש… אם יש כאן מישהו שניגש ודיבר איתי אשמח לדעת מי אתם.
2. ‏תמיד שיהיה גיבוי למצגת. תמיד יש תקלות טכניות, לפעמים אנשי הקשר לא תמיד יודעים האם יש חיבור? יש כבל מתאים? יש עזרים טכניים שישנו את המצגת שלי מכתום לצהוב למשל… ואז פתאום זה פחות יפה. מזל שבכל ההרצאות היו איתי אנשים שעזרו לי.
3. ‏מיקום- או לוקיישן. – כשאומרים לך שההרצאה באשכול פייס או בחדר אוכל, בהתחלה זה לא באמת משנה העיקר שישמעו אותי מוכנה להגיע גם למקלטים. אבל כשמגיעים לחדר אוכל פעיל, עם אקוסטיקה לא מותאמת, כשהעובדים שוטפים את העמדות ואז גם נופל החשמל זה כבר אתגר. או שהאולם באשכול הפיס הוא עצום מיימדים אבל התאורה לא הכי טובה וקצת חשוך זה פחות מפחיד.. כי אז בעצם “כאילו” דיברתי לעצמי ואז הכל יותר נוח.. אין ספק שלמדתי מלא. ושצריך גם לאלתר תוך כדי תנועה ולפעמים הבמה תהווה סוג של מכשול שללכת על הבמה יהיה אתגר.
4. ‏תעקבו אחרי, תעשו לי לייק, תזמינו אותי למקומות. לא לא אמרתי את זה. הייתי בהלם שסיימתי הרצאה כל פעם מחדש שלא לא אמרתי את זה נתתי לשקופית האחרונה במצגת לעשות את העבודה. אני צריכה ממש לעבוד על זה כי אני ממש רוצה שתעקבו אחרי, תעשו לי לייק ותזמינו אותי להופיע אצלכם! מי שלא עשה את זה עדיין ממש מוזמן. כיף איתי😊
5. ‏שאלות – הייתה שאלה שחזרה על עצמה, איך הבנות שלי מקבלות אותי או מתמודדות איתי האם יש שאלות אולי הן מתביישות זה משהו שאני אוסיף. למדתי שלא בכל פעם ישאלו שאלות וחלק מהשאלות נשאלות כי אנשים בעצם חושבים על עצמם ומחפשים אצלי תשובות בשבילם שזה מרגש ומפתיע. איך מישהו שאני לא מכירה בוחר לשתף דווקא אותי בדילמה או בכל דבר אחר שיושב עליו ופונה אלי לבקש עצה או רעיון תודה לכם על זה, זה לא מובן מאליו.
6. ‏מיקרופון – למי יש המלצה למיקרופון טוב שיגרום לי לאמץ את הגרון פחות ואתם תוכלו לשמוע אותי טוב יותר.
7. ‏קיבלתי המון מחמאות על כל התהליך על ההרצאות על הכבוד לי, זה מרגש, אני אמיצה, יש לי זיכרון פנומנלי, אני נראת כמו אישה לעניין עם ראש על הכתפיים. אני לא רגילה לקבל מחמאות. אני לא תמיד יודעת איך להגיב. אני לא אמיצה או גיבורה אני חיה את חיי כמו שאני רואה לנכון. לא קמים בבוקר עם אומץ זה משהו שעובדים עליו כל הזמן. בחרתי לשתף כדי לתת כוח גם לעצמי קודם כל אחר כך לאחרים אבל באמת כדי לעורר מודעות ועניין. אני אומרת תודה ומחייכת אבל המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל זה לדעת שעזרתי למישהו ושיניתי את חייו אפילו בקצת. הרי הכל מתחיל בקצת. וכשאתם נתקלים במישהו שונה תזכרו שהוא בן אדם עם רגשות גם אם לא נראה ככה ודברו איתו בגובה העניים.

אני מספרת שלא הרגשתי נכה כי זה נכון. לא הייתי חלק מאירגון למרות ששחיתי שנים באילן בקרית חיים, אני לא מכירה את… כי יש לו…. זה לא מועדון חברים. מועדון שלפעמים אני לא מאחלת לאפאחד להצטרף אליו אבל מצד שני בהופעה של רד הוט במתחם הנכים הייתה אווירת ניצחון שאי אפשר להסביר אותה. עד לפני שנה לא ידעתי שהיום זה היום הבין לאומי לשיווין זכויות לאנשים עם מוגבלויות. עד שסיימתי את ההרצאה בראשון לציון לא ידעתי שחודש נובמבר הוא חודש המודעות לפגים. הלוואי ולא היינו צרכים ימים כאלו וחודשים כאלו כדי לעלות מודעות. ונדע כחברה להיות אנושיים יותר וחומלים יותר. ופשוט כל אדם הוא אדם וזה לא משנה אם הוא פוזל או עקום או מתקשר עם לוח סימנים.
אני אמשיך לספר את הסיפור שלי לכל מי שירצה לשמוע כי זה משהו שצריך להעביר הלאה. אני מרגישה שזאת שליחות.

אין ספק שזאת הייתה תקופה מרגשת עם רצון לעוד כאלו בעתיד. תודה לכל מי שגרם לזה לקרות למשפחה שלי ולעומרי שלי. ❤