עבר כבר שבוע מאז הרצאת הבכורה שלי. קרו כל כך הרבה דברים מהרגע שהכל נגמר.

אין לי מילים, אני עדיין לא עיכלתי את כל מה שקרה בשבוע החולף, הייתי בטוחה שהפוסט יכתוב את עצמו מיד אחרי ההרצאה ואני רק אחכה לתאריך של שישי/שבת או ראשון כדי לפרסם אותו. זה לא קרה, זה עדיין לא קורה. הכרחתי את עצמי לכתוב כי אז אולי יהיה לי מושג מה אני באמת מרגישה. הכתיבה עוזרת להוציא את כל מה שאני מרגישה ואני אפילו מפתיעה את עצמי אחרי הקריאה. אז אני פשוט אתחיל עם עצמי.

רמת ההתרגשות שלי הייתה בלתי ניתנת לתיאור, פחדתי שמרוב התרגשות אני אשכח איך לדבר. אנשים שדיברתי איתם לפני ההרצאה ושאלו אותי איך אני ומה אני מרגישה, לא הצלחתי לענות להם ישר הדמעות הציפו את העניים, נגמר לי האוויר, ולא ידעתי איך אני מעבירה הרצאה כזאת. הרגשתי שאני לא ממש יודעת מה הולכת להיות המילה הבאה שלי. אנשים התחילו להיכנס לזום מהשעה שמונה, וכל משתתף שאישרתי, הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה ומתרגש. אלו אנשים שאני מכירה שהחיים הובילו אותי להיכרות איתם, עם חלקם אני בקשר יומיומי ורציף ועם חלק פחות, וההיענות של חלקם ריגשה אותי. שמחתי לראות אותם. בסוף ההרצאה ואפילו יום למחרת גיליתי על עוד אנשים שהיו בהרצאה בלי בכלל שידעתי, זה הפתיע אותי וריגש אותי מאוד. כמובן שבאיזשהו שלב איבדתי תחושת זמן, ופתאום בלי ממש לדעת איך הגעתי לשקופית האחרונה. הרגשתי כמו לפני החתונה שלי. חברות שלי אמרו לי את מתכננת את זה ימים שלמים מתרגשת ופתאום יוציאו לך קינוחים ואנשים ילכו הביתה. ככה הרגשתי, מה זהו? נגמר? כבר הגיעו הקינוחים? זה הצחיק אותי. עבדתי על זה קשה, מאוד. אבל הרגשתי אחר כך כל כך שלמה עם עצמי שזה הדבר שהייתי צריכה לעשות ולמה לא עשיתי את זה קודם?

אין ספק שההרצאה הייתה ראשונית, כמות התקלות הטכניות היו רבות אולי אפילו מיותרות למי שיש ניסיון בתחום, גם השליטה שלי במצגת הייתה לא משהו.. אני בטוחה שבתחום הטכני בהחלט צריך ללמוד ולהשתפר.

הסיפור של אבא שלי על גבי אשכנזי – מודה שלא הכרתי אותו. לא ידעתי שהופעלו קשרים כדי שאני אתגייס לצה”ל. האמת שזאת הייתה אנקדוטה מאוד מעניינת. מי שנכח בהרצאה זכה לשמוע את נקודת המבט של אבא שלי. וגם אני זכיתי. לא יודעת אם בסיטואציה אחרת הנושא היה עולה. באותו רגע גם אמרתי את זה בזמן ההרצאה – שבעצם כל מה שאני מנסה להעביר לא חשוב – מה שחשוב זה הקשרים שיש לכם או לאבא שלכם או למחנך שלכם במקרה הזה. אין ספק שקשרים זה חשוב, אבל לפעמים כדי להגיע למטרה מסויימת צריך לדעת עם מי לדבר ואיך והכי חשוב לא להתבייש לדבר ולספר לכולם את החלום שלך. כי זה יכול להגיע למישהו שמכיר מישהו שיכול לעזור לך. והיום עם הרשתות החברתיות זה קל יותר.

ההורים שלי, אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר מספיק את כמה כל זה לא היה קורה בלעדיהם, לא אני לא מנסה להתחנף מעולם לא התחנפתי, אבל כשנגמרה ההרצאה לא הייתי בטוחה אם אמרתי או לא אמרתי שאומנם אין פה סיפור הרואי על קבלת החלטות חשובה, ועל שבירת מוסכמות או יציאה למלחמה או מאבק, פשוט זוג הורים שנקלע למציאות חדשה שהיה צריך להתמודד איתה בדרך אחרת. ואני חושבת שהתמודדות שלהם הפשוטה והשקטה היא כל כך הרואית, וכל כך ראוייה להערכה ולאמא שלי ולאבא שלי בהחלט מגיע לקבל על זה את ההכרה המגיעה להם על זה אין ספק ואין שום ויכוח. כנראה הפחד שלי להתחיל לבכות או לאבד שליטה בהרצאה גרם לזה להראות פחות חשוב.

עומרי- קיבלתי כמה הערות על מה או איך שסיפרתי את הסיפור שלי ושל עומרי. וגם אני תוך כדי הסיפור שבחרתי לספר הרגשתי שזה לא באמת זה. אבל כיבדתי את עומרי. הוא חשוב ויקר לי. הוא לא רצה שאני אספר יותר מידי. אני רציתי בכלל לספר על הדייט הראשון שלנו אי אז במרץ 2006 . יצאנו לפאב , הזמנתי לף בראון, הוא הזמין גינס, אנחנו לוגמים מהבירה מנשנשים מנצ’יס כזה, אני מנסה להראות הכי חיננית שיש ואז עומרי – את יודעת ש- c.p  זה לא גנטי (הינו חברים טובים לפני הוא הכיר את דעתי בנושא) אני מרימה את העניים שלי מהבירה, מה? לא כי אני רוצה 4 ילדים – הוא המשיך. אני לקחת עוד שלוק מנסה לעכל את מה שהוא אומר לי. ואני זוכרת שאמרתי לו – גם אם אתה צודק וזה לא גנטי. אנחנו רק בדייט ראשון, מי יודע לאן זה יוביל? אולי בכלל ניפרד? אולי אני ימאס עליך? ואם בטעות נגיע לשלב הילדים, בוא נתחיל מאחד נראה איך זה מרגיש ואז נתקדם.. התפשרנו על האמצע שתי בנות.. אני חושבת שמה שעומרי באמת הצליח לראות אז וגם היום זה אותי. בדיוק כמו שאני רואה אותו וזה היופי וזה בכלל לא קשור לשום מוגבלות וזה מה שהפך אותו למיוחד בעני. אין ספק שהחברות הטובה שנרקמה במהלך הצבא הביאה לקשר שלנו היום. הוא הצליח לראות מעל ה- c.p מכירה כמה שזה היה להם הרבה מידי.

בואו נדבר לרגע על התגובות כי אני חייבת. תודה לכם על התגובות. באמת. אחרי ההרצאה הגיע גל של תגובות בכל המדיות, מילאתם אותי ברמה שלא ניתנת לתאר, לא האמנתי לכמות האהבה ואז גם גיליתי שהיו עוד כאלו שנכחו בהרצאה שבכלל לא ידעתי – עוד נקודה שממש לקחתי לתשומת ליבי – לצאת מהשיתוף מסך ולראות אתכם, היו אנשים שלא הבנתי למה הם מגיבים כי לא ידעתי שהיו בהרצאה ואני הכי שמחה שהם היו ושמעו את הסיפור שלי. החיוך לא יורד ממני עד עכשיו. התחושה הזאת היא הידיעה שאני עושה משהו אחד נכון. לא כולם הגיבו, אני נותנת לכם את הזמן שלכם, קיבלתי גם הצעות לשיפור ושימור, מי שהיה לי חשוב לשמוע את דעתו הביע את דעתו. האמת שלא חשבתי שאני כזאת מעניינת. החלטתי לצאת עם ההרצאה כי חשבתי שיש לי מה לתרום, לספר ולהראות שהכל באמת אפשרי. במקרה שלי צריך לראות אותי כדי להבין.  לראות אותי הולכת, מדברת ועומדת מול אנשים (הרצאות בזום היו מושג לא קיים – מי חשב על זה) לא חשבתי שאני כזאת מסקרנת הופתעתי לטובה, דבר שרק מוכיח לי שאני צריכה להגיע לכמה שיותר אנשים מכל המגזרים והגילאים. אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אני לא בטוחה שאני לגמרי רואה את כל העוצמה שיש לסיפור שלי. ויש לו עוצמה וככל שאני אאמין בעוצמה של הסיפור שלי, של החיים שלי בעוצמה שלי ככה זה יעבור בצורה האותנטית ביותר הלאה לכל מי שירצה לשמוע. הכוח שלי הוא אני ההרצאה שלי זאת אני.

מוכנה לחלק הבא של לדייק ולשפר יחד עם הדי שעזר לי להגיע עד לכאן. ואז להתחיל לרוץ עם זה. המון תודה על כל התובנות והחידודים כדי להביא את הסיפור שלי למקסימום שהוא יכול להיות.

תודה רבה לגיא שטולץ שהיה הראשון שאמר לי אני לגמרי רואה אותך מספרת את זה בהרצאה שלך.  ותודה על התמונות.

תודה ענקית לעומרי שלא נתן לי לוותר על עצמי.

אני מרשה לכם לספר לחבר’ה 😊