ביום חמישי האחרון 6.5.2021 עמדתי מול קהל אנשים וסיפרתי את הסיפור שלי. הרצאה פרונטלית ראשונה!! אני עדיין לא מעכלת את כל מה שעברתי ולא מצאתי עדיין את המילים הנכונות לתאר את יום חמישי האחרון.

אני אתחיל מהעובדות: ההרצאה התרחשה במטה טמבור בנתניה. אני עובדת בטמבור וזאת הייתה היוזמה שלי לפנות למשאבי אנוש ולהציע את ההרצאה שלי “אז מה אם אני נכה” לעובדים. אלו אנשים שאני עובדת איתם, מעניין אותי לשתף אותם בסיפור שלי, ואחרי שנת קורונה של עבודה מהבית/ קפסולות/ הרמת כוסות בזום/ נראה לי הכי טבעי לשתף קודם כל אותם.

קיבלתי את האישור ואז הפסקתי לנשום, באמת ולא באמת. התחלתי להתרגש ממש. והיו רגעים שממש היה לי קשה לנשום כשחשבתי על ההרצאה. ואז ניסיתי להרגיע את עצמי, תתחילי לעשות חזרות, את מכירה את האנשים (למרות שלא היה לי מושג מי מהעובדים נרשם) ומקסימום אם זה לא ילך … לא הצלחתי לסיים את המשפט כי זה חייב ללכת…

שבוע וחצי לפני – חזרה ראשונה על ההרצאה מדדתי זמנים כי אמרתי להם שזה 45 דקות, אז מדדתי זמנים והתחלתי. כשהגעתי לזמן 48 דקות הייתי בשקופית שמספרת על ההיריון הראשון.. הפסקתי. רציתי ממש לבטל. חזרה שנייה מבחינת הזמנים סיימתי הרצאה ב- 50 דקות אבל היה לי ממש קשה להתחיל. מצאתי את עצמי פותחת ומפסיקה לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות לקשר בין שקופיות וקצת הלכתי לאיבוד. עלו לי דמעות לעניים ואפילו את המשפט “צהריים טובים, איזה כיף שבאתם” לא הצלחתי להוציא מהפה. יום למחרת עשיתי חזרות לבד, חלק מהעובדים בטמבור כבר שאלו אותי על ההרצאה והבנתי שיש עניין ואנשים נרשמו ואני חייבת להצליח. לפני שהתחלתי שמתי לעצמי מוזיקה שאני אוהבת ופשוט רקדתי כדי לשחרר את הלחץ וזה עבד. התחלתי בטייק הראשון עמדתי בזמנים והרגשתי הכי מוכנה בעולם.

ביום שני לפני ההרצאה – חיברתי את המחשב לטלוויזיה – הכי קרוב למקרן שיש לי בבית, וביקשתי מעומרי שישב כמו קהל בלי רישומים ובלי הערות וזה עבד. הרגשתי שאני מדברת וקצת מתקשה לנשום והלב שלי פעם בחוזקה. וזה רק מול עומרי בסלון.

ואז הגיע הפחד, פחדתי שאני לא אצליח לדבר, פחדתי שאני אבכה בצורה היסטרית שאני לא אצליח להירגע, הכל כאב לי, חשבתי שאני הולכת להיות חולה והתחלתי לחשוב מה חשבתי לעצמי.. הרגשתי חסרת אונים, התחלתי לספר לעצמי את מה שאני מספרת בהרצאה כשמתגברים על הפחד, מצליחים. והמעז מנצח. את עומדת להגשים חלום.. זה לא הרגיע אותי.

יום חמישי הגיע. קמתי עם כאבי בטן, הייתי ערה בערך מארבע בשעה חמש וחצי בבוקר כבר קמתי. מודה שהייתי מצויידת ברסקיו לכל מקרה… שתיתי יחסית המון תה קמומיל כדי להירגע ואכלתי תפוח והפחד הכי גדול שלי היה שאני לא אצליח לדבר כאילו שיעלם לי הקול. בשעה אחת בצהריים כשההרצאה בשעה שתיים וחצי החלטתי לקחת 2 טיפות רסקיו.. צחקו עלי כשסיפרתי את זה.. שמעתי את הפסקול של סרטי הנוקמים הרי אני גיבורת-על וספרתי את הדקות עד לשעה שתיים בצהריים.

בשעה שתיים בצהריים הגעתי לחדר ההדרכה שהיה נעול. חיכיתי שיפתחו אותו. הכיסאות מסודרים בשורות, חיברו לי את המחשב לכבל hdmi  . ופתאום המצגת שלי על מקרן. פעם ראשונה שראיתי את זה כזה גדול וזה היה מדהים! ופתאום זה הרגיש הדבר הכי נכון. כל מה שהיה חסר זה שהקהל יגיע ושנתחיל. רבע שעה לפני הלכתי לשירותים נעמדתי מול המראה בעמידת סופרוומן. עם ידיים על המותניים, גב זקוף וראש מורם! עמידת גיבורת העל. ונכנסתי לחדר וחיכיתי.

כשכולם הגיעו התחלתי לספר את הסיפור שלי. והכל פשוט זרם, כן התרגשתי, אבל דיברתי, גם שיתפתי את הקהל שזאת הרצאה פרונטלית ראשונה שאני מקווה שתעבור בשלום. שכחתי כמה דברים, אחר כך בזמן השאלות הבנתי שמרוב התרגשות פשוט לא סיפרתי. היה שקט, ראיתי את העניים ואת האנשים פשוט מקשיבים לי, הצלחתי לרתק אותם, להצחיק, להדגים, בהתחלה קצת רעד לי הקול, אני מודה אבל עמדתי שם מולם ודיברתי. אפילו צילמו את אחד המשפטים שאני שמה במצגת! ופתאום זה נגמר. הגעתי לשקופית האחרונה ולא האמנתי כי באמת הכל זרם ולא כזה מלחיץ כמו שחשבתי. מחאו לי כפיים. והתגובות הגיעו, שאלו שאלות, התעניינו, אני הרגשתי בעננים. בסוף המצגת שאלו אותי אם זאת באמת ההרצאה הראשונה שלי. ממש כן.

לקח לי יומיים לעכל את כל זה כדי להעלות לידי פוסט. כששאלו אותי בערב – היה לי אירוע – עניתי מעולה, לא מצאתי את המילים אפילו בערב בכיתי הרשתי לעצמי קצת להתפרק, זה היה יום עמוס רגשות ומלא בפעילויות. אני מניחה שעוד יצא לי לדבר על זה ולחשוב על זה – יש לי כמה לקחים. לא צילמתי רק בהתחלה תמונה אחת. צילמו אותי. עמדתי בצד קרוב לעכבר, אולי שווה לקנות סטיק כזה שלא מחייב עמידה ליד המחשב.

ההרצאה הזאת הרגישה לי הכי טוב, כאילו איך לא עשיתי את זה קודם? בחרתי לשתף בהכל כי אני עוברת תהליך, כדי שתבינו שלא הכל פשוט, זאת האמת וגם את זה עוברים. אולי השתי טיפות רסקיו עזרו? מקווה שבהרצאה הבאה אני לא אקח.. אני אעדכן. אני מרגישה שהגשמתי חלום ואני צריכה להמשיך ולהגשים אותו. יש לי עוד הרצאה בטמבור עוד שבועיים ואני לא יכולה לחכות להעביר אותה לעוד אנשים.

אין ספק שקיבלתי הזדמנות ענקית. אני עדיין מתרגשת .