אחד הפחדים הכי גדולים שלי, כאשר התחלתי את ההליכות, הייתה השאלה הגדולה מה יהיה בחורף? כאשר מעבירים לשעון חורף החושך שמגיע מוקדם מידי, מהר מידי ובפתאומיות שכזאת.  גורם לי לא לעשות כלום. החושך בחורף הוא שונה מהקיץ הוא מאיים יותר בעיני חשוך יותר- אם יש הגדרה כזאת. בקיץ החושך מגיע בהדרגתיות וכבר שמחשיך אז זה מאוד הגיוני שחושך. בחורף השמש שוקעת בארבע וחצי ובחמש פתאום יש חושך מצריים כאילו 12 בלילה אבל בעצם רק חמש וחצי אחרי הצהריים…ובעצם פחדתי שמה שיקרה שאחרי שאני אלך כל הקיץ יגיע החורף ואני אחזור ללא לעשות כלום.

אז נזכרתי שמישהי שלמדה איתי פעם אמרה לי, שלגוף לוקח להתרגל למשהו שלושה חודשים. למשל- להשכמה בשעה מסוימת, לאכול בזמנים קבועים, לספורט. כל דבר שמתמידים בו ברגע שעוברים שלושה חודשים זה כבר חלק משגרת הגוף והוא מתרגל. אז החלטתי לפעול בנושא. התחלתי את ההליכות ביוני, שעון חורף סוף אוקטובר יש לי הרבה יותר משלושה חודשים. עכשיו אני לא באמת יודעת אם זה מוכח מדעית תאוריית השלושה חודשים. אבל מאז שאני סטודנטית זה עובד בשבילי. עברתי את השלושה חודשים זאת כבר שגרה.

כבר כמעט יותר משבועיים מאז שעברנו לשעון חורף. לכבוד המאורע הצטיידתי במחזירי אור כתומים!!! ואפילו בגדים ארוכים למקרה שמעט מתקרר. מאז המעבר לשעון חורף יצאתי להליכות פעמיים אולי שלוש וכשאני כותבת שלוש פעמים לגמרי פרגנתי לעצמי… ועדיין נתקלתי באותה בעיה כמו בכל שנה. דיכאון שעון החורף – החושך הזה שממש מוציא את החשק לפעול ובעצם כל מה שבא לי לעשות זה להחליף לפיג’מה ולהיכנס למיטה ולהתכסות בפוך…ובעצם עד השעה שש בערב אני מרגישה עייפה כאילו כבר 12 בלילה.. וכל מה שאני עושה מרגע שאני מגיעה הביתה זה בעצם מה שאני באמת חייבת, הטיפול בבנות, ארוחת ערב מקלחות וסידור הדברים למחר ואז אחרי כל זה כל מה שבא לי זה לישון. והאמת שזה מאוד חסר לי ההליכות, המוזיקה , האנדרנלין, התרגילים העשייה הזאת חסרה לי….

ארבעה חודשים שאני מכינה את עצמי לרגע הזה. לא מוותרת על ההליכות, משלבת עבודה בתוך הבית- כביסות, כלים, משלבת הליכות ויוצאת , עושה הכל כדי לא להישאב לדיכאון החורף שכל שנה מחדש מגיע.. הרגלתי את עצמי לשגרה פעילה בכוונה כדי שכאשר יגיע החורף השגרה הזאת תימשך בלי קשר לעונה. הכנתי את גופי לחורף! ברצינות.

ועדיין כל פעם בשבועיים האחרונים מחשיך מוקדם ואני מוצאת את עצמי פשוט חסרת יכולת ומוטיבציה, זה משהו שאני מאוד לא אוהבת בעצמי. ידעתי שבעקבות שינויים שלי בעצמי ובחיי זאת עוד תחנה שצריך לעבור עוד מכשול שצריך את הכוח פשוט להתגבר עליו כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. אני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי כדי להמשיך ובעצם להגשים את החלומות שלי. הרי כל אחד אחר שרץ/ הולך ובעצם חי את החיים עושה את זה גם בחורף. אז אם אנשים אחרים יכולים בטוח שגם אני. ואני חייבת להוכיח בעיקר לעצמי שהרצון של הגוף שלי להיכנס לתרדמת חורף, הוא משהו שאפשר, צריך וכדאי להלחם בו. ולנצל את שעות החושך למטרות טובות.

הפוסט הזה, כמו כמעט כל פוסט שאני כותבת, מתבשל אצלי בראש כמה ימים ואז אני מתחילה לכתוב ולעיתים עושה הפסקות בכתיבה עד שאני מגיעה לתוצאה הרצוייה. ההבדל היחיד בין הפוסט הזה לשאר הפוסטים הוא שבפוסטים אחרים שאני כותבת אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להגיע לאן שאני רוצה או כבר פעלתי בכיוון ואני יודעת שזה עובד ואז אני כותבת על זה. הפעם עדיין אין לי פתרון.  נכון לכתיבת שורות אלו לא מצאתי עדיין משהו שעובד, לא הצלחתי לחזור לשגרת ההליכות שלי כמו שהייתי רוצה. אין לי תשובות ואני לא ממש יודעת מה אני צריכה לעשות- כן ללכת אבל לא באמת יש לי את האנרגיה והכוח ולא מצאתי מה עובד בשבילי.

במהלך השבועיים האחרונים קרו הרבה דברים שלאו דווקא קשורים לחורף אלא לחיים עצמם, אני לא אפרט כאן כי זה לא העיקר אבל יש משהו אחד שלא השתנה בחודשים האחרונים שלמרות העייפות של שעון החורף עדיין המשכתי עם זה – הנעלים שלי האפוס- קיצור של אפוסתרפיה – ההליכה שלי עם הנעליים הפכה להיות המטרה העיקרית שלי כל יום – כדי להצליח להיות מערכת יציבה ומתפקדת. שמתי לב שזה משהו שאני לא מוותרת עליו לא משנה אם אני חולה, עייפה או מותשת אני עם הנעליים מרגע שאני מגיעה הביתה עד כמעט לפני שאני הולכת לישון. זה המון שעות, הדרישה לזמני נעילת הנעליים תמיד הולכת וגדלה וכנראה שזה לוקח ממני הרבה מאוד אנרגיות . המאמצים של הגוף הולכים וגדלים. וכל שינוי שמבצעים בנעליים או בסביבה צריך להרגיל לזה את הגוף זה ממש לא פשוט כמו שזה נראה… אתמול למשל יצאתי איתם פעם ראשונה החוצה. ההוראות המפורשות שקיבלתי שזה יהיה מישור, בסביבה מוכרת ולא לבד! עומרי קיבל הנחיה לצאת איתי. משהו קצר 10 דקות הליכה וחזרה הביתה. הלכנו להביא את אדר מהגן. הגן של אדר מול הבית אני רואה אותו מהמרפסת.. לקח לי כמעט רבע שעה להגיע לשם זה מאוד מאתגר ללכת איתם בחוץ הרגשתי כמו ילדה שלומדת ללכת וכל צעד היה איטי וקטן ממש אימצתי את כל כולי לא ליפול..

עידכון אפוס קל- לפני חודש, נשברו לי הדיסקיות מקדימה ברגל שמאל, הלכתי בבית ופתאום הרגשתי את הבורג. כל הדיסקיות פשוט נשברו לחצי. בגלל שהגעתי להחלפת הדיסקיות ללא תור היה רופא אחר שקיבל אותי שהמליץ להוריד חצי מילימטר מרגל שמאל כי הוא חשב שזה יוריד מהמשקל של נשיאת הגוף על הרגל ובכך יקל עלי עם הזמן . זה הרגיש כאילו שאני הולכת עם נעל ברגל ימין ויחפה בשמאל. לא הצלחתי להתרגל לשינוי גם אחרי חודש היה לי מאוד כואב וקשה ללכת עם הנעליים. בביקורת האחרונה ביום חמישי האחרון עידכנתי את עמית ודניאל בשינויים ובכך שלא התרגלתי. הם החליטו להחזיר את המצב לקדמותו למרות שהשינוי הועיל אבל אם אני לא התרגלתי אז כנראה שזה פחות עובד… הם הסירו את הבורג כדי להוסיף עוד דיסקיות וראו שגם כאן הוא התעקם והדיסקיות כמעט ונשברות… וקבעו שאני כנראה עומדת על שיא חדש, כי לכל אורך הזמן שהם עובדים עם קהל רב של מטופלים ואין ספור של סוגי בעיות והליכות  שונות אף אחד לא הצליח לשבור את הדיסקיות לחצי! ובטח שלא אחרי חודש… שאלתי אם יש משהו שאולי אני עושה לא נכון.. והתשובה שקיבלתי שהם אלו שצרכים לבדוק איך להתאים את עצמם אלי! כן אני שוחקת נעליים מרגע שהתחלתי ללכת  זה ידוע תשאלו את ההורים שלי..  וגם בזה כנראה שאני מיוחדת! 🙂

בביקורת האחרונה שאלתי אם אפשר ללכת איתם גם לעבודה ואז אני אחלק את היום שלי עם הנעליים ולא כל הערב אני אהיה איתם וככה אולי אני אתעייף פחות מה שיאפשר לי לחזור להליכות שלי בשעות הערב. אישרו לי לנסות לאט לאט ובזהירות ורק במשטחים ישרים וממש לאט לאט בחוץ.

רק ממחר אני אדע אם זה באמת עובד. אני אנעל אותם בעבודה ואני אלך עם האפוס שלי. נראה איך הגוף יגיב ומה המאמץ שאני אצטרך בשביל זה. האמת שאני ממש מקווה שזה יעבוד כי ככה אני אצליח לשלב בשעות הערב עוד מטרות שחשובות לי כמו ההליכה, ואז יהיה לי כוח לעשייה של דברים אחרים כמו למשל לצבוע, לצייר לקרוא. . דברים שאפילו הם נזנחו בתקופה האחרונה. אני לא יכולה ולא רוצה לוותר על האפוס, בשביל לחיות את החיים שאני באמת רוצה אין לי אפשרות אחרת. כדי לא לקרוס זה חייב להצליח.

אולי דכאון שעון החורף הוא רק אמונה מגבילה? או איזה סיפור שהכי נוח לספר לעצמי – חושך קר ומדכא אז לא משנה לא נעשה.. כי בעצם לא באמת עצרתי. דברים השתנו המטרות בחיי השתנו, יש סדר עדיפויות שמשתנה כל הזמן והחיים עצמם הם דינאמים ואפעם לא משעממים – מסתבר.

בגדול אין לי שום דבר נגד החורף, אני ממש אוהבת את החורף.
גשם אני אוהבת גשם- אפילו אם נרטבים יש בו משהו ממלא מאוד ואפילו מרגיע.
להיות בבית כשקר עם תה או שוקו חם מתחת להרבה שמיכות זה אחד הדברים האהובים עלי.
שי נולדה בחורף! ובכלל מאז שאני אמא כל פעם שיורד גשם ואפשר לצאת איתן לקפוץ בשלוליות זה כיף גדול.
העננים בחורף מרהיבים וככה גם השקיעות.
מחכה ללבוש את המעילים המאוד מגניבים שלי!

חורף הוא אתגר מבחינתי, תמיד היה כזה. אתגר זה לאו דווקא משהו רע. יכול להיות גם טוב. הרגשת הסיפוק הזאת שהצלחתי לעשות משהו למרות כל מה שעצר אותי או הפחיד אותי מעולה פי כמה מכל דבר אחר. אני ממש מקווה שהתוכנית שלי תצליח. מקווה להתעלם מהחששות של ללכת עם הנעליים לעבודה גם כי צריך להתרגל, להתחיל להסביר ולהתרגל שוב למבטים כי בטוח יהיו כאלה… או אולי פשוט להתעלם מהם..

בכל מקרה- תאחלו לי בהצלחה! אני ממש רוצה להצליח.